עבירת נהיגה במהירות העולה על המותרת אשר הקנס בגינה 250 ש"ח תסווג כ'עוון'

עיקרי העובדות וההליכים בבתי המשפט הקודמים

א.        ביום 29.1.03 נשלח למבקשת דו"ח בשל עבירה (מיום 23.12.02) של נהיגה במהירות העולה על המותרת, לפי תקנה 54 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961. על המבקשת הוטלה ברירת קנס בסך 250 ש"ח. הודעה נוספת בעניין הקנס נשלחה למבקשת ביום 18.7.03. לטענת המבקשת, לא קיבלה ולוא אחת משתי ההודעות. ביום 2.4.06 פנתה המבקשת למשיבה 3 (להלן ייקראו כל המשיבים יחדיו המדינה) בבקשה לחדש את רשיון הנהיגה שלה, לאחר שלא קיבלה הודעת חידוש רשיון בדואר; במענה הובהר לה, כי חידוש הרשיון עוכב בגין אי תשלום הקנס. באותו יום נשלחה למבקשת הודעה נוספת בעניין הקנס, וכעבור שבוע ב-9.4.06, קיבלה רשיון זמני לשישה חודשים (ועל כך אין המבקשת חולקת). עד כאן העובדות הנחוצות לענייננו.

ב.        המבקשת עתרה בבית משפט השלום בירושלים לפסק דין הצהרתי, לפיו אין לעכב את חידוש רשיונה ואין לעשות עוד לגביית הקנס. בקשתה התבססה על הטענה שהעבירה התיישנה, ועל הטענה שהעונש בגין העבירה התיישן גם הוא. בית המשפט (השופטת שניידר) דחה את הבקשה. לפי מסקנת בית המשפט, טענות בעניין התיישנות העבירה אינן בסמכותו של בית משפט השלום אלא בסמכותו של בית המשפט לתעבורה. עוד קבע בית המשפט שהעונש בגין העבירה לא התישן, שכן העבירה היא עבירה מסוג עוון, ולכן תקופת ההתיישנות היא של עשר שנים - תקופה שלא חלפה, לכל הדעות. בית המשפט דחה את טענתה של המבקשת כאילו לא קיבלה כל הודעה בדבר הדו"ח, וזאת בהסתמך על תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974 (להלן תקנות סד"פ), שקובעת "חזקת מסירה" לגבי הודעת קנס כגון זו, ובלבד שנשלחה בדואר רשום.

ג.        המבקשת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי, בו טענה לעניין התיישנות העונש בלבד. לטענתה, העבירה הנדונה ושכמותה הן עבירות מסוג חטא ולא מסוג עוון, ולפיכך תקופת התיישנות העונש היא שלוש שנים בלבד, תקופה אשר חלפה כנטען. בית המשפט (השופטים רביד, אפעל-גבאי ופרקש) דחה את הערעור, באמצו את מסקנות בית משפט השלום באשר לסיווג העבירה.

טענות הצדדים בבקשה הנוכחית

ד.        ענייננו, אם כן, בבקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. המבקשת חוזרת על טענתה שיש לסווג את העבירה כעבירת חטא, ומציגה נימוקים שונים בתמיכה, במסקנה זו - ובפרט, גובה הקנס (250 ש"ח). המדינה, מצדה, סבורה שצדק בית המשפט קמא באשר לסיווג העבירה, ולפיכך אין לטענת ההתיישנות - לשיטתה - על מה שתסמוך. המדינה מוסיפה שהבקשה עניינה ב"סוגיה תיאורטית", שאין דרכו של בית משפט זה לדון בה, מכיוון שאף תקופת שלוש השנים הרלבנטית לעבירת חטא לא חלפה במקרה הנדון - זאת, בשל ההודעה שנשלחה למבקשת בתאריך 18.7.03. לבסוף טוענת המדינה שמכיוון שענייננו בקנס על סך 250 ש"ח (סכום שאמנם גדל במקצת בינתיים), מדובר ב"זוטי דברים". גם משום כך, לטענת המדינה, לא ראוי שנקבל את בקשת המערערת.

דיון

מניין תקופת ההתיישנות לגבי עונשה של המבקשת

ה.        בטרם נפנה לשאלת סיווג העבירה נידרש לטענת המשיבה, כי אפילו נניח שמדובר בעבירה מסוג חטא טרם חלפה תקופת ההתיישנות. כזכור, הדו"ח המקורי נשלח למבקשת ביום 29.1.03, ואין מחלוקת על כך שהמבקשת קיבלה הודעה על העבירה למצער בסמוך משפנתה למשיבה בעניין חידוש רשיונה ב-2.4.06. לטענת המבקשת, מכיוון שחלפו בינתיים שלוש שנים, חלפה תקופת ההתיישנות של העונש - וזאת, כאמור, מכיוון שלשיטתה מדובר בעבירה מסוג חטא. המדינה סבורה, מאידך, שתקופת ההתיישנות לא חלפה גם אם מדובר בעבירת חטא, וזאת משום שלמבקשת נשלחה הודעה נוספת בעניין הקנס, בתאריך 18.7.03.

ו.        כל דרישה חוזרת לתשלום קנס, שנשלחת בתוך תקופת ההתיישנות, "מחזירה את מירוץ ההתיישנות (של העונש - א"ר) לנקודת ההתחלה, ומניין התקופה מתחיל מראשיתו" (בג"צ 1618/975 סצ'י נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נב(2) 542, 548 (1998), השופט - כתארו אז - מצא; וכן ראו, למשל, ב"ש (מקומיים כ"ס) 1006/07 מסילתי נ' עיריית נתניה, פסקה ג (לא פורסם, 21.5.07); ה"פ (שלום ת"א) 176886/00 במברגר נ' מדינת ישראל, פסקה 3.ב (לא פורסם, 7.12.2000)).

ז.        לטענת המדינה, בתי המשפט הקודמים קבעו ממצא שלפיו קיבלה המבקשת את ההודעות שנשלחו לה. טענה זו אינה מדויקת. בית משפט השלום קבע שהמבקשת קיבלה את הדו"ח המקורי, וזאת כאמור בהסתמך על חזקת המסירה לפי תקנה 44א לתקנות סד"פ, שקמה מכיוון שהדו"ח נשלח בדואר רשום. לעומת זאת, ההודעה השניה נמסרה למבקשת, לפי ממצאיו של בית משפט השלום, בדואר רגיל - ומכיוון שכך, לא קמה לגביה חזקת המסירה, ואין בכוחה של הודעה זו לחדש את מניין תקופת התיישנות העונש.

ח.        ואף על פי כן, אכן לא חלפה תקופת שלוש השנים שבכוחה, לשיטת המבקשת, להביא להתיישנות עונשה. הטעם לכך נעוץ במועד שבו יש להתחיל למנות את תקופת ההתיישנות, כפי שיובהר להלן.

ט.        סעיף 228(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן החסד"פ) מחיל הסדר מיוחד על כל "עבירת קנס שהיא עבירת תעבורה כמשמעותה בפקודת התעבורה". העבירה שבה הואשמה המבקשת, עבירה על סעיף 54 לתקנות התעבורה, היא עבירה מסוג זה: העבירה הוכרזה כ"עבירת קנס", יחד עם מרבית העבירות על פקודת התעבורה ועל תקנות התעבורה, בצו התעבורה (עבירות קנס), תשס"ב-2002 (להלן צו התעבורה); והעבירה היא "עבירת תעבורה כמשמעותה בפקודת התעבורה", שכן סעיף 1 לפקודה זו (פקודת התעבורה [נוסח חדש], מגדיר "עבירת תעבורה" כ"עבירה על פקודה זו ועל התקנות, לרבות חוקי העזר שהותקנו לפיה".

י.        ההסדר המיוחד שחל על עבירות קנס שהן עבירות תעבורה הוא הסדר "ברירת המשפט", הקבוע בסעיפים 228-230 לחסד"פ. עיקריו של הסדר זה אלה הם:

"'ברירת משפט' משמעה - מתן אפשרות בחירה לנאשם: לשלם קנס או להישפט. ברם, להבדיל מ'ברירת קנס', על הנאשם להודיע לבית-המשפט מיוזמתו על רצונו להישפט; לא הודיע - חלה עליו חובת תשלום הקנס ללא קיום הליך נוסף כלשהו..." (יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים חלק ג 1529 (מהדורה מעודכנת, 2003); להלן קדמי - ההדגשות במקור).

הבסיס להסדר זה קבוע בסעיף 229(א) לחסד"פ:

"229.         (א)     מי שנמסרה לו הודעת תשלום קנס, ישלם, תוך תשעים ימים מיום ההמצאה, את הקנס הנקוב בהודעה, לחשבון שצויין בה, זולת אם פעל באחת מדרכים אלה:

(1)   הגיש לתובע, תוך שלושים ימים מיום ההמצאה, בקשה לביטול כאמור בסעיף קטן (ג);

(2)   הודיע, תוך תשעים ימים מיום ההמצאה, בדרך שנקבעה בתקנות, שיש ברצונו להישפט על העבירה..."